מפחיד נכון? הרעיון שנותרה לנו רק שנה לחיות… מצד שני, מי מבטיח לנו שיש לנו יותר?

אם עוצרים לרגע (או יותר) לחשוב על זה – אין לנו שמץ של מושג מה יקרה מחר, אבל אנחנו חיים את החיים כאילו יש לנו את כל הזמן שבעולם.

כאילו אנחנו בחזרה גנרלית, אבל אנחנו לא – או כמו שאמרה השחקנית והקומיקאית טליה שפירא ז"ל,

"אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו."

את התרגיל הזה אני אוהבת לעשות עם עצמי בכל פעם שנדמה לי שדילמה הרת גורל נמצאת בפניי.

האם לסמס לא או לא

האם להגיד את מה שאני מרגישה?

האם שווה לכעוס עכשיו?

להיפגש איתה?

לפתח את הרעיון הזה?

לקנות את החולצה הזאת?

כל פעם שאני בדילמה – אני שואלת את עצמי "אם הייתה נותרת לך שנה לחיות, האם היית יוצאת איתו לדייט? גרה בדירה הזאת? נפגשת עם החברה הזאת? מתפשרת על החופשה הזאת??

ורק אם התשובה היא כן, אני עושה את זה!

התרגיל הזה הוא תרגיל בדיוק עצמי, באומץ, בהתכווננות, באהבה  עצמית ובהבחנה בעין עיקר לטפל.

כן, אני יודעת, מאוד קשה באמת לחיות ככה. למעשה, לרב אלה שמצליחים לחיות ככה, הם כאלה שהיו בתהומות, פגשו את מלאך המוות, חוו משברים קשים וחזרו חזרה.

אבל האתגר הגדול, הוא להגיע לתודעה כזו, מבלי ליפול לתהום.

אם תחשבו על זה, אנחנו משקיעים כל כך הרבה אנרגיה בלחשוב מה נכון להגיד, ומתי, במקום פשוט להגיד את מה שאנחנו מרגישים. הרבה אנרגיה מושקעת בלהתלונן על כך שאנחנו באזור הנוחות במקום לצאת ממנו והרבה אנרגיה בלהדחיק את הרצונות, ההרגשות והמחשבות האמיתיות שלנו – כי מה זה אומר עלינו ומה יחשבו עלינו.

אז התרגיל הזה – "מה הייתי עושה אם הייתה לי רק שנה לחיות?", הוא  למעשה תרגיל באי דפיקת חשבון – כי אם יש משהו שאנשים בתחתית חווים כשהם עולים ממנה חזרה – זה לא לדפוק חשבון.

מדובר למעשה בתרגיל באימון התודעה שלנו, כשהדרך היחידה שלנו לאמן אותה, זה להבין עד כמה אנחנו מתוכנתים.

ההבנה הזו היא כבר התחלה של שינוי, שמאפשר לנו לחיות עם קצת יותר חופש פנימי.

וכמו שאמר המורה הרוחני אושו, "חופש זה לא ממשהו, לא ממקום עבודה או מבן זוג – חופש אמיתי, זה החופש להיות עצמך."

ומאחר ואנחנו לא באמת יודעים מה יהיה מחר – כל מה שיש לנו זה את הרגע הזה.